מפגש בין טנק לקיבוץ

הסיפור מתחיל אי שם בתחילת שנות ה-60, כאשר טנק בריטי מסוג סנטריון MK5 נרכש ע"י הליגיון הירדני. במלחמת ששת הימים נפגע הטנק באזור הר אדר – נווה אילן וננטש במקום. יחידת חיל החימוש 703 העבירה אותו לבסיס צריפין, פירקה את מה שהיה ניתן להשתמש בו – מנוע, מקלעים, ציוד קשר, ומה שנותר חיכה ליעד הנצחה ראוי.

בשנת 1969 פנה רבש"צ הקיבוץ המיתולוגי, מנו ברק ז"ל, לצבא להביא "מחסום כבד" כנגד חדירות מירדן, שגם ישמש כאנדרטה – כי בקבוץ לא מבקשים דברים סתם, חייבת להיות להם תכלית ומטרה.

במרץ 1970 מייעד מפקד גייסות השיריון דאז ישראל טל (טליק) 15 טנקים שישמשו כאנדרטאות לאורך ישובי ים המלח והבקעה, ועין-גדי זכתה בסנטוריון המרשים והגבוה מכולם. ב-23 באפריל 1970 נגרר הטנק ולמצהלות ילדי הקבוץ מוקם במקום גבוה ונישא, צופה אל ערוצי נחל ערוגות ודוד. במשך שנים היה הטנק מקום המשחק האהוב על ילדי הקיבוץ, אך חלפו השנים, אדי האופוריה התאדו להם בין אדי הברום והמציאות, והטנק נשכח בפינה.

הרוחות סוערות

לפני מספר שנים קם צוות מתנדבים ששם לו למטרה לשפר את פני הקיבוץ. פנה הצוות, כפי שמצופה מכל קיבוצניק נורמטיבי לוועדת תכנון וביקש לצבוע את הטנק. בקשתם אושר והטנק נצבע.
אבל אז קרה טוויסט לא צפוי בעלילה, מסתבר שהטנק נצבע בוורוד. וזה, כבר לא התאים לכל חברי הקיבוץ. בשלב הזה הקהילנט מוצפת במכתבי בעד ונגד, ויכוחים בחדר האוכל ודרישה חד משמעית ממזכירות הקיבוץ לטפל בנושא.

הצוות הובא לבירור, נבדקו הפרוטוקולים והתגלה שהבקשה אכן אושרה – אבל לא הוחלט באיזה צבע.
ועד ההנהלה החליט – הטנק צריך להיצבע מחדש, בצבע שיאושר בוועדת תכנון.

אבל המציאות לא תמיד מתיישרת עם החלטות הקיבוץ, וכל מה שצוות המתנדבים היה צריך לעשות – זה פשוט לא לעשות.
מאז ועד היום עומד הטנק הורוד בפינה מול ההר, שומר על הקיבוץ ועל הרוח החופשית של מתנדביו. מה שבטוח – הורוד החזיר עטרה ליושנה, הטנק שוב הומה ילדים שמטפסים עליו, ולצידו הוקמה פינת חמד עם מקום למדורה והתכנסות.

איך מגיעים לשם?

מחנים את הרכב במגרש החניה שמתחת לבית הקברות. הולכים צפונה, לכיוון הגדר המקיפה את הקיבוץ מצפון, שם תראו בקלות את הטנק ואת פינת החמד שלידו.